היי, קוראים לי נמרוד סופרין.

קוראים לי נמרוד. אני בן שלושים ושתים. מטר תשעים.

 כבר שנתיים שלא נשקלתי, ובכל זאת פעמיים ביום, מול המראה, אני מכניס את הבטן

ואומר לעצמי בראש ששקלתי תשעים ותשע קילו עם עשרים וחמש אחוז שומן ושעכשיו אני שוקל

שמונים וחמישה קילו עם ארבע עשרה אחוז שומן, ואז אני בולע רוק ואומר, אוקי, אני צריך להוריד
שלושה קילו ושלושה אחוז שומן. זה מעייף כמו שזה נשמע. זה אוסידי כמו שזה נשמע. 

אני מעשן בין שתים עשרה לארבע עשרה סיגריות ביום למרות שההקצבה היומית שלי היא עשר.

אני באמת מאמין שהניסיון והכוונה חשובות יותר מעוד סיגריה או פחות סיגריה, כי הרווחתי את הספק, את המחשבה. 

השיניים שלי מעט צהבהבות והעליונות גדולות יותר מהתחתונות. 

הבטן שלי מלאה בשיערות וכשקצת חם לי הן מזיעות ומסתבכות והופכות למתולתלות.

פעם הייתי תולש אותן, כמו בהפרעה הזאת שתולשים שיערות מהראש, וזורק אותן מאחורי הספה; היום אני בזוגיות. 

יש לי מפרצים בשיער והוא מתחיל להידלדל. זה מעסיק אותי מאוד ואני לוקח כדורים שאמורים לעזור לזה.

אגב כדורים, בשנה שעברה הפסקתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון וחרדה וניתוקים שבתוך תוכי אף פעם לא חשבתי שאני צריך.

חשדתי שאני קצת גאה מדי בחולשות שלי. לתסמין המתחזה יש כל כך הרבה תחפושות. 

הגבות שלי עבות ומדי כמה ימים אני לוקח את סכין הגילוח, שוטף אותה מתחת לברז בכיור ומעביר ברווח שביניהן. 

עור הפנים שלי רגיש ובגלל זה אני לא מתקלח לפני שאני יוצא מהבית כי הן מתייבשות ומתפוררות ככה.

תמיד קינאתי באנשים שיוצאים מקולחים מהבית, עם השיער הרטוב משוך אחורה והריח הנעים, הביתי,

המוצלח הזה שממלא את האף כשאתה נושם על ידם. אני מרגיש שיש להם יתרון עליי בכל פרמטר קיומי. 

יש לי שמונה- עשר זוגות ג׳ינסים בארון ושמונה זוגות נעליים. שישה עגילים ועשרים ומשהו קעקועים. אני אוהב אותם,

אבל קצת מסוכסך עם האהבה הזאת כי אני יודע על מה היא מפצה. 

בת הזוג שלי היא ההפך המוחלט ממני אבל גם כל כך כמוני. עוד לפני הדייט הראשון, כששאלתי אותה מאיפה

היא והיא ענתה, נדלקה לי נורת אזהרה. אני בא ממשפחה שאם הכרמים של היין נמצאים מעבר לקו הירוק,

לא שותים אותו, והיא באה ממשפחה שאם הידיים שהכינו את היין לא נמצאות מתחת לקו הכיפה, לא שותים אותו. 

בהתחלה זה לא הפריע לנו. שנינו הרגשנו שהמשפחות שלנו קצת מגזימות, כל אחת לכיוונה.

דיברנו על זה שהיהדות גדולה מהתורה ושהנפש גדולה מהאדמה. אחרי השביעי באוקטובר

למדנו לריב ושוודאות היא דבר מסוכן. 

כתבתי חמישה ספרים והשישי בעבודה. ארבעה שלי ועוד אחד בשביל מישהו אחר.

אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום על ספרים, לא הייתי כותב אפילו אחד מהם. מזל שלא ידעתי.

אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן 12 ואני עדיין מחפש אותו. 

 יש לי אופנוע. אני גר בתל אביב. יש לי כלבה שקוראים לה קובי וכלבה שקוראים לה ברוריה

ולפעמים אני חושב שאלו שמות דבילים. זה פשוט שקובי הוא השחקן האהוב עלינו וברוריה ככה הגיעה אלינו. 

 אני אוהד את מנצ׳סטר יונייטד בכדורגל בצורה אינפנטילית ואובססיבית,

והרבה פעמים הייתי רוצה שהתשוקה והרגש שהם מעוררים בי יקומו בעוד מקומות בחיים שלי.

לפני לא הרבה זמן נכנסתי הביתה ועדן ישבה על הספה עם סווטשרט וראתה מאסטר שף.

הלב שלי דפק כמו ששום דבר לא דפק אף פעם. מה קורה? היא שאלה. אמרתי בסדר.

ואז אמרתי שיש לי משהו להגיד לה ומשהו לשאול אותה. אוקי, היא אמרה והסתובבה אליי בעיניים חושדות.

אני רוצה להגיד לך שאת אהבת חיי, ולשאול אם את רוצה להינשא לי.  היא אמרה שכן.

 כשאני קם בבוקר אני תמיד מפיל מנת אספרסו, מדליק סיגריה ונכנס לאינסטגרם, לפייסבוק,

ל"ספורט 5" ולאפליקציה של הבנק. יש לי זקן ועיניים כחולות.

 אני לא מתגעגע לשום דבר ולאף אחד. תמיד אני רוצה להיות לבד.

 המאפרה שלי מלאה. יש ספר על השולחן רק כדי שיהיה ספר על השולחן.

נדיר שאני לא מסנן את מי שמחייג אליי. הרגע הכי טוב ביום שלי הוא כשאני נכנס למיטה והאור כבר כבוי.

כל החברים שלי מתים עליי וצוחקים ממני הרבה.

 אני מעלה סטורי לאינסטגרם מדי כמה ימים. אני לא יודע להסתיר רגשות. אני לא יודע להרגיש.

אני בוכה בקלות וברגעים מוזרים, למשל, כשאני מחמיא למישהו על עבודה טובה שהוא עשה.

אף פעם לא על אבא שלי שנדרס לפני עשרים שנה. 

אני לא מעשן מריחואנה כבר שבע שנים וקוק כבר שנתיים. לא הייתי מכור לאף אחד מהם.

אני מבזבז בערך ארבע עשרה אלף שקל בחודש ומכניס שתים עשרה. 

אני לא מבשל הרבה אבל כשכן אני חושב שאני מוכשר בזה. אני מתחמק מלהגיד שלום לאנשים שאני מכיר ברחוב.

באופן כללי אני נמנע משיחות ומאנשים. אני נמשך במיוחד לבנות עם שדיים גדולים.

פעם פחדתי שהבחורה שתהיה איתי לא תזכה, ותמיד ברחתי לפני שגיליתי אם צדקתי. היום אני מנסה.