תראה אותי

כשהגעתי לחוף, שלחתי לה תמונה כדי לראות אם היא באמת לא מפרגנת לי עכשיו או שהיא פשוט נכנסה עם עצמה לאיזו פינה שהיא לא ידעה איך לצאת ממנה ואני סתם רותח עכשיו, והבת זונה ענתה ״חבל שלא לקחת את לונה...״ וואו וואו וואו! לא, לא. לא. אני על זה לא שותק. פתחתי הודעה קולית כדי שתבין טוב טוב את הטון שלי, והתחלתי להסביר לה למה זה ממש, אבל ממש כן בסדר שלא לקחתי את לונה וכמה חסרת מודעות ואכפתיות היא שהיא בכלל אומרת את זה, ותוך כדי שאני ממשיך להתלהם אני קולט כמה פרצופים מופתעים של אנשים מסתובבים אליי ושבטח מהצד אני נראה כמו איזה מופרע שצורח על הטלפון שלו באמצע הטיילת ואני רק נדלק עוד יותר, ממה אתם מופתעים? מה, אתם לא שונאים את בנות הזוג שלכם?! כולם שקרנים, צבועים, מניאקים. מכרו לי אידיאה של זוגיות באינסטגרם, מכרו לי לוקש החברים שתמיד מבסוטים ומאוהבים! כולם עבדו עליי! נזכרתי שאני נראה כמו מטורף, אז התחלתי להירגע, וגם התחלתי לפחד שלעולם יותר לא נרגיש אהבה אחד לשנייה, ושזהו, זה הסוף המריר של הזוגיות שלנו. הייתי מילימטר מלמחוק את ההודעה הקולית, אבל לא היה לי אומץ לחיות עם עצמי אם לא הייתי שולח, לא הייתי יכול להסתובב עם החרא הזה בבטן שלי כל היום. אולי זו הסיבה שכל זוגיות שהייתה לה הסתיימה? אולי בגלל זה היא לא רצתה לדבר על הנושא כששיחקנו את משחק הקטגוריות בנסיעה למטר מטאורים? היא שמעה את ההודעה ולא ענתה. הייתי כל כך מוצף בשנאה כלפיה, והייתי חייב לברר עם אני היחיד בעולם ששונא את בת הזוג שלו, אז התקשרתי לנועם, שהוא גם החבר הכי טוב שלי, גם סטודנט לפסיכולוגיה, גם גאון וגם שנים בזוגיות. כשסיפרתי לו מה קרה הוא צחק ואמר שזה ידוע, אבל הקטע בריב הוא לא שכל אחד חושב שהוא צודק, להפך, אתה יודע שאתה לא בסדר, אבל זה לא מה שמעניין כי זה לא משחק של צדק, זה משחק של תראה אותי, וריב זו פשוט הפלטפורמה המושלמת להביע את עצמך. לצעוק. לבקש שיראו אותך. שישמעו אותך. שיאהבו אותך. שירצו להשלים איתך. זה גורם לך להרגיש רלוונטי. הוא גם אמר שהטענה שאסור לשפוט אדם כשהוא כועס או עצבני או כל דבר כזה היא טעות פסיכית, כי רק כשאתה כועס או עצבני אתה אומר את האמת, או פועל את האמת, כי אתה פשוט בלי כל המחשבות על ההשלכות של הריב ואם יש לך כח להיכנס לזה עכשיו או שאתם בדיוק מתארגנים ליציאה עם עוד זוג ולא בא לכם לבוא באווירה מבאסת. אז דווקא כשאדם כועס או עצבני צריך לשפוט אותו, או לפחות להבין מה באמת עובר עליו. והמשימה שלי היא להבין מה באמת עובר עליה. ועליי. אז מה באמת עובר עליי? למה אני כל כך עצבני? כי היא לא מוחאת לי כפיים? כי אני חי שנים בפחד שאני לא מספיק טוב בשביל להיות עם מישהי והיא לא עוזרת לי להתגבר על התחושה הזאת? כי אנחנו בני אדם נורמאליים שחיים על פידבקים?! כי מה אנחנו מחפשים באהבה, אם לא את האמונה שאנחנו טובים מספיק בשבילה או את הנחמה שאנחנו פשוט אנחנו, ויש מישהי בעולם שתיקח את זה? שתאהב את זה? ידעתי שהתגובה שלי לא פרופורציונלית ביחס לזה שהיא כולה לא אמרה לי תודה או זרקה שהייתי צריך לקחת את הכלבה שלה איתי לים, אבל ממש שנאתי אותה באותו רגע. ממש. כשסוף סוף שאלתי אותו אם גם הוא שונא את חברה שלו, הוא אמר שאין אהבה בלי שנאה. שרגש אמיתי זה דבר דואלי, שהוא עובד לשני הכיוונים. שאף אחד לא רוצה להודות בזה, ואף אחד לא רוצה לשמוע את זה, ואף אחד לא רוצה להגיד או להרגיש את זה, אבל כולנו שונאים את האהבות שלנו. אנחנו שונאים ומאשימים אותם על זה שבגלל שאנחנו אוהבים אותם לא נוכל לאהוב מישהו אחר, ולא נוכל להיות עם מישהי אחרת, ולא נהיה מופתעים יותר מהחיים, ושהם לקחו לנו את השקט שלנו, ואת הנוחיות שלנו, ואת הפריזטיות שלנו, ואת חוסר האכפתיות שלנו, ובזמן שאנחנו איתם אנחנו לא עם אחרות, וכבר אין לישון לבד ולקום לבד, וכבר אין רק אותנו בעולם, וכשאנחנו מרגישים שנאה כלפי הבחורה שאנחנו כביכול אוהבים, זה כי היא נוגעת בדיוק בנקודה הזאת. הוא גם אמר שהוא שמח שזה קרה, כי סוף סוף אני מבין שגם כשאתה אוהב מישהי, אתה לא תמיד מרגיש את זה. וזה בסדר. זה אפילו מבורך. איזה תותח נועם הזה. מיד הרגשתי טוב יותר. מיד הרגשתי חכם יותר, רק מהידיעה שמותר לי לשנוא אותה התחלתי לאהוב אותה יותר. הורדתי חולצה ורצתי אל תוך הים. היא באמת בימים נוראיים. כל הלחץ של העבודה עליה, כל הלחץ של הכלות עליה, כל העובדות, לונה, אני, החברות שהיא לא רואה, הספורט שהיא לא עושה, העייפות המצטברת. נכון שזה לא תירוץ, אבל זו סיבה. ואני תפקידי לנגב לה את הדמעות. אז החלטתי שאני לא מתבצר יותר בעמדה שלי, אני אבוא לקראתה, ולמרות שהיא הגדולה מבין שנינו ורווית הניסיון בזוגיות, אני אצא הבוגר. עכשיו נשאר לי רק להחליט איך אני עושה את זה. האם אני הולך אליה עכשיו לסטודיו ודופק לה נאום קורע לב מול כל העובדות והכלות העתידיות שם, או שאני כותב לה הודעה בוואטסאפ או שאני מחכה לערב, ומכין לה שקשוקה ומדבר איתה על זה בניחותא. רציתי שוב להתקשר לנועם ולשאול לדעתו אבל החלטתי שזה שלי. לא עלה לי פתרון, אז יצאתי מהמים ופרסתי את הלונגי ממש קרוב לקו המים כי קלטתי מאחורה חבורה של כוסיות ולא רציתי להסתכל עליהן. ניסיתי לעשות לעצמי סדר בראש. אוקי, אני נסער כי אכפת לי. כי אני מעורב רגשית. מתי זה קרה אבל? מתי התאהבתי בה? בדיוק כשהתחלתי לחשוב, הרגשתי ציפורניים דוקרות אותי בגב ומיד ראיתי את לונה חותכת אותי בריצה ומתחככת בחול כמו משוגעת. עשיתי חצי סיבוב ולפני שהספקתי להשלים אותו דניאלה חיבקה אותי מאחורה. הלב שלי נפתח מחדש.