פרק 17 - פרק פורים

פרק 17

ישבנו בדירה עם דניאל ומאי והתחלנו לדבר על מה נעשה בפורים. מצד אחד המסיבות בעיר תמיד מבאסות. יש מיליון אנשים במועדון שאמור להכיל עד 400, צפוף, חם, קר, הכול יקר, המוזיקה בינונית. מצד שני כל הפסטיבלים האלה וההשקעה והנסיעה וההקמה של המחנה, גדולים עלינו. מצד אחד קינאנו באלה שנוסעים לפסטיבלים המטורפים האלה במדבר ומקימים אוהלים לשלושה ימים ואוכלים חול ואם-די לארוחת בוקר, ה"פרי ספיריטס", אבל מצד שני אמרנו שהם כלואים שם, אין להם את החופש לבחור. הרי איך אפשר ליהנות אם אתה לא יכול ללכת בכל רגע? איך אפשר לתת צ׳אנס אמיתי אם אין לך ברירה? רק כשאתה תלוי בעצמך אתה יכול ליהנות. רק ככה יש רגיעה, רק ככה נותנים צ׳אנס אמיתי – אם כיף נשארים ואם משעמם הולכים. הכי פשוט. כמו עם בחורה חדשה. בקיצור, החלטנו שנלך לאיזו מסיבה בעיר. סיכמנו שנעשה ערב אחושרמוטה ונעשן ונשתה ונריח וככה כל החום והקור

110 | עִירוֹנְיָה

והצפיפות והמחירים והמוזיקה הבינונית יישכחו בזמן אמת. את הימים שבאו לאחר מכן העברנו במחשבה למה נתחפש. בהתחלה הלכנו לחנות הזאת של התחפושות בדיזנגוף סנטר אבל היה כזה תור בכניסה שוויתרנו. אחר כך מאי הציעה שנלך לתופרת אישית. "אניווי כל התחפושות פה נראות אותו הדבר. בואו לתופרת, אני אומרת לכם! ככה גם יהיה לנו משהו מיוחד וגם נעודד בחורה צעירה," היא אמרה. מבסוטים על הרעיון שאנחנו מיוחדים ועל הסולידריות שאנחנו מפגינים, הלכנו לתופרת. אבל היא רצתה שש מאות שקל ל"פיס" אז

איחלנו לה "פיס אנד לאב". "אין מצב שאני עוד פעם פיטר פן!" רועי צעק כשיצאנו

מהמתפרה. "ואין מצב שאני עוד פעם פיראט!" דניאל אמר. "מה זה

המחירים האלה, תגידו לי? אנשים התחילו להתבלבל קצת בחג הזה. גם שלוש מאות שקל כניסה למסיבה, גם הבני זונות עוד עושים עליי אוונטות ורוצים את הפייסבוק והאינסטגרם שלי כדי לאשר אותי. גם תחפושת, גם מוניות, גם קוק, גם סיגריות, גם אלכוהול בפנים שבטח עולה איזה שישים שקל לג'ין אנד טוניק. זה ערב של אלפייה לפחות! למי יש כסף

לחרא הזה?!" "הבעיה היא שאין איך לוותר על זה," מאי אמרה. "תחשוב

על הערב של המסיבה. אתה שוכב על הספה ורואה איתי ׳אהבה ממבט ראשון׳ וכל חצי דקה מקבל תמונות וסרטונים מאנשים דלוקים ומחופשים במסיבה מטורפת. אתה תמות,

דניאל." "נשבע לך שזה החלום שלי," הוא אמר.

נמרוד סופרין | 111

"זה מה שאתה חושב, אבל אתה תתבאס בריל טיים." ידענו שהיא צודקת, אבל לא ידענו מה לעשות עם הצדק הזה. העול הכלכלי באמת היה גדול והדבר האחרון שהבנקאי שלי צריך לראות עכשיו זה משיכה של אלף שקל מזומן. אבל לא באמת הייתה לנו ברירה, וכמו תמיד בעיר הזאת – אתה

משלם על האפשרות.

ערב המסיבה הגיע. תמיד ביום של מסיבה אני מרגיש כמו חתן. פיניתי לעצמי את כל היום וגם את כל המחר, קמתי בלי שעון מעורר, פתחתי את התריסים ונתתי לשמש המתוקה לשטוף את הדירה, הדלקתי את הדוד למרות השמש, הפעלתי מוזיקה שמחה, צחצחתי שיניים איזה רבע שעה, הפלתי מנת אספרסו, יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. הסתכלתי על הרחוב וראיתי את ההצגה הכי טובה בעיר. כולם שמחים, כולם נרגשים, כולם יחד. סיימתי את הקפה ונכנסתי לחרבן. ניגבתי והרגשתי מינוס חמישה-עשר קילו, הרגשתי קליל. נכנסתי למקלחת הרותחת, הגעתי לכל המקומות שלא תמיד מגיעים אליהם, הסתבנתי, חפפתי, התנגבתי שעה, לבשתי מכנסי כדורגל, הלכתי למטבח, הדלקתי את הגז, מיקמתי את המחבת על הכיריים, זרקתי פנימה שום ובצל ירוק, הוספתי טונה וביצים ("חביטונה", אחת הגאוות שלי), שמעתי תנועות מהחדר של רועי אז צעקתי לו שאני מכין גם לו. התיישבנו במטבח ואכלנו, הוא קרא עיתון, אני גלשתי באינסטגרם. הלכנו לים, תפסנו צבע ושיחקנו בפריזבי, הבאנו חומוס הביתה והלכנו לישון שנ"צ. בוקר של זמרים, מה

שנקרא. אפס דאגות, אפס טרדות, אפס בעיות. התעוררתי לקראת שמונה בערב מרעש של שואב אבק.

112 | עִירוֹנְיָה

פתחתי את הדלת וראיתי את רועי עם גופיית סבא וכפכפים שואב ומעביר סמרטוט במטבח. לרועי יש קטע שתמיד כשהוא מבסוט הוא חייב לעשות משהו. או לבשל או לנקות או לצאת לרוץ. זה לא משנה, העיקר לעשות. הוא אומר שכשהוא מבסוט והוא יושב הוא נהיה מוטרד, המחשבות מתבלגנות לו. הפעולה והתנועה שומרות אותו מפוקס. אז עכשיו הוא מבסוט ושמח שהתעוררתי ככה שהוא יכול לשים בפול ווליום את שולי רנד. למרות שידעתי שהתשובה תהיה "לא", שאלתי אותו אם יש לי איך לעזור. הוא ביטל אותי עם היד ואמר, "שב, שב, מותק. אני על זה." הוא היה אובססיבי לניקיון, אבל האובססיה הזאת באה לי בטוב כי הוא הכיר בה ורצה לטפל בה לבד. "גם ככה אני עובר ומנקה אחריך, אז למה שנעבוד כפול?" הוא תמיד אמר ואז היה מוסיף, "למרות שאני לא מאלה שילכו ויזיעו ויתנשפו וירוצו למוות במשך ארבע שעות בטרק רק בשביל לראות את הנוף שבפסגה, אני יכול להעיד שהרבה יותר כיף לשבת בדירה שאתה ניקית מאשר פשוט להגיע לדירה נקייה." "סבבה, אחי, אבל לא חבל שאתה מנקה היום? הרי תכף

יבואו דניאל ומאי ושוב יהיה בלגן." "לא. לא חבל." טוב, מה שבא לו. הזמן עבר ודניאל ומאי הגיעו. מאי, מחופשת לג׳יין, נכנסה

עם שקית ענקית שבתוכה היו גלימות, חרבות צעצוע, פאות מתולתלות וסט צבעי איפור, ומייד אחריה נכנס דניאל מחופש לטרזן, עם בקבוק הנסי ושלושה באמפרים. באמפר זה בקבוק זכוכית קטן שלראשו מחוברת כפית קטנה, וככה כותשים את הלבן פנימה ומרימים אותו עם הכפית ישירות לנחיר, מה

נמרוד סופרין | 113

שחוסך לך את התור לשירותים וגורם לך להרגיש ביג שוט. בזמן שפשפשנו בשקית והתחלנו למדוד מאי אמרה שכמה חברות שלה מהלימודים גם באות למסיבה ושאלה אם זורם

לנו שיבואו לשבת איתנו לפני. "מייד, מייד תגידי להן להגיע!" דניאל קפץ. כל מה שעניין

אותו היה האושר שלה, הנחת שלה, הכיף שלה. הוא תמיד פינק אותה וקנה לה דברים ובישל לה ועזר לה בלימודים, וכשהייתי בא אליהם והיא לא הייתה הוא כל כך שמח, אבל לא כי יש לנו זמן לשנינו (מצרך נדיר בין שני חברים כשאחד מהם בזוגיות) אלא כי היא עם חברות והיא שמחה ועצמאית

ומבסוטה. בכל מקרה, רועי אמר שהוא לא מאמין שהוא אומר את זה,

אבל גם השנה הוא הולך להיות פיטר פן. בזמן שהלך להתארגן דניאל ואני חיממנו את הצלחת והתחלנו להריץ שורות. מאי עישנה סיגריה והחליטה שהכי יתאים לי להיות דיוויד בואי. היא התלהבה והוציאה את סט האיפור והושיבה אותי על הכיסא. דניאל החזיק לה את הפלאפון עם התמונה של דיוויד בואי והיא הסתכלה ואיפרה, הסתכלה ואיפרה. בזמן שעצמתי את עיניי והייתי נתון לידיה המוכשרות, נשמעה דפיקה בדלת. רועי הלך לפתוח ושמעתי מלמולים וקולות צחוק שנבלעו

במוזיקה החזקה. "אני לא מאמינה. את קולטת?" שמעתי קול נשי זר אומר. "הזיה. איזה עולם גמד," שמעתי קול נשי אחר אומר. לא יכולתי לפקוח את עיניי ולראות מי אלו, כי בכל פעם

שעשיתי את זה מאי צעקה עליי. אחת מהן חיבקה את מאי ונשמעה קרובה במיוחד. היא התרשמה ממש ואמרה למאי

114 | עִירוֹנְיָה

שהיא טאלנט. "אז מה, איך זה לחיות בדירה שדודה?" שאל הקול הראשון. רועי צחק במבוכה ואמר שהוא לא מבין את השאלה. "הדירה הזאת, אנחנו היינו אמורות לגור בה, אבל אז הגיע

מיסטר דיוויד בואי שלנו ושדד אותה ברגע האחרון." אני לא מאמין! הייתי חייב לפקוח את העיניים כדי לראות

את זה. "לא מאמין לך," רועי ענה. "מה, באתן לראות אותה גם?" "כן, כן, טוב, זאת לא ממש הייתה שדידה כי דיוויד היה

כאן לפנינו, אבל כשנכנסנו ואמרנו שאנחנו רוצות את הדירה המתווך אמר שהבחור שהיה כאן הרגע כבר בא עם מזומן ושהוא יסגור חוזה מחר. אבל לא נורא. מצאנו דירה הרבה

יותר שווה," היא אמרה ונתנה לי דחיפה קטנה בכתף. אשכרה! אלו הבנות שהגיעו אחריי לראות את הדירה, אלה שפחדתי שבגלל שהמתווך רוצה להיות איתן הוא ייתן להן את הדירה! אבל מי זאת מהן? הנמוכה והפראית, או הגבוהה והאלגנטית? מי שזאת לא תהיה, יש לנו כאן חתיכת אירוע! נהניתי מהמחשבה ששלוש אדריכליות יושבות עם שלושה לוזרים אקדמיים. אני נהייתי כבר קצר ושאלתי את מאי אם זה ייקח עוד הרבה זמן. היא ענתה שאוטוטו מסיימים. רועי החליף שיר ולקח את הבנות לסיבוב בדירה. הן רצו לראות מה עשינו מהפנינה שלהן. שמעתי אותם עוברים בין החדרים והבנות כל הזמן אמרו שאם הן היו כאן זה היה הכי שונה

בעולם. מאי סוף-סוף סיימה לאפר אותי ויכולתי לפקוח את העיניים.

שניהם הסתכלו עליי והיו מה זה מבסוטים. לי זה כמובן היה

נמרוד סופרין | 115

מוזר, כי לא הרגשתי ששום דבר השתנה ולא יכולתי לראות על מה הם מדברים. רועי והבנות חזרו לחדר וסוף-סוף ראיתי אותה. ידעתי שזאת היא. הייתה לי תחושה. אלוהים, איזו יפה. היא לבשה חצאית עם קשקשים כחולים נוצצים ובד דמוי צדפה בצבע טורקיז על כל שד. שיערה היה אסוף לגובה

ועיניה מאופרות בכחול. וואו. "דיוויד," אמרתי והושטתי את ידי לעבר החברה שלה. "ספיר," היא ענתה. חצי מפניה היו מאופרות בלבן ושחור

מפחיד כזה והחצי השני נקי לגמרי. "דיוויד," אמרתי והושטתי את ידי לעברה. "ליאור," היא ענתה וקדה קלות. "כבוד גדול להכיר אותך,

אדוני. אני מעריצה גדולה." מאי הייתה מאושרת מהסיטואציה וצחקה לה תוך שהיא

מריצה שורה ודוחפת לחניכיים של דניאל את מה שנשאר עם האצבע שלה. דניאל מייד קם להציע להן הנסי והגיש את הצלחת החמה עם שטר של מאתיים מגולגל.

סיפרתי להן איך פחדתי שהמתווך רוצה להיות איתן וזה מה שדחף אותי לחטוף את הדירה, והן צחקו ואמרו שהוא באמת עזר להן גם למצוא את הדירה השנייה ואחרי זה המשיך לשלוח הודעות, אבל שהוא היה ניג׳ס ומשעמם ומעיק. המשכנו לדבר ולשתות ולהריח ולרקוד והיינו השמחים באדם. כשהגיעה השעה לצאת למסיבה התחלקנו לשתי מוניות – באחת מאי ושתיהן, ובשנייה רועי, דניאל ואני. כל הדרך דניאל חפר לי שהיא רוצה אותי, שיש לו חוש לדברים האלה ושאני אסמוך עליו. "רק אל תזיין את השכל והיא שלך," הוא אמר, ואז רועי הוסיף, "Girls

just want to have fun," ושניהם נקרעו מצחוק.

116 | עִירוֹנְיָה

אני לא יודע למה, אבל כשאומרים לי שמישהי רוצה אותי אני נהיה לחוץ. כולם מצפים למהלך, דוחפים למהלך, מעודדים מהלך, וזה לא משנה בכלל אם הייתי בקטע שלה לפני שידעתי שהיא בקטע שלי. בשנייה שאני שומע את זה, אני נהיה לחוץ. הפעם זה לא היה ככה. היינו בסטלה כל כך מתוקה ונעימה וכייפית שלשום דבר לא היה משקל. דניאל התחיל לשאול את הנהג שאלות ורועי הצטרף לשיחה. אני פתחתי את החלון, נתתי לאוויר הקר לשטוף את פניי ולא חשבתי על שום דבר. הגענו לאזור של המסיבה והנהג הוריד אותנו בפינה של הרחוב כי הכול היה חסום ופקוק. ראינו לפנינו את הבנות יוצאות מהמונית וחברנו אליהן. דניאל הציע שלפני שניכנס נרביץ באמפ כל אחד. נעמדנו צמודים במעגל בזמן שכל אחד בתורו התכופף והרים טיפה אחת לכל נחיר. ליאור הייתה מולי וכשהגיע תורה היא לקחה את הבקבוקון, הסניפה רק בנחיר אחד והעבירה הלאה. רועי אמר לה שתיקח עוד אחת, שלא תתקמצן לנו על החומר, אבל היא אמרה שהיא הערב באם-די ושלא בא לה לערבב. איך אני אוהב בחורות שהן גם פראיות ושובביות שיודעות להתפרע ולהידלק וגם מספיק אחראיות בשביל לוותר על שורה כדי לא לערבב. משהו בשילוב של בחורה שלומדת אדריכלות ויודעת להיות חנונית כשצריך לצד הידיעה שיש זמן לפורקן ובזמן הזה אין לה מעצורים, הגניב אותי. היא עושה הכול עד הסוף, הבחורה הזאת! כשהיא לומדת היא לומדת וכשהיא נדלקת היא נדלקת. התחלתי להרגיש את הרצון להיות איתה משתלט עליי, אבל החלטתי שהערב אני לא שם לעצמי שום מטרה כדי שאוכל ליהנות במקסימום.

יהיה מה שיהיה.

נמרוד סופרין | 117

התור היה קצר מהצפוי ונכנסנו למסיבה צ׳יק צ׳ק. איך שנכנסנו הרמנו עוד טיפה לנחיר והלכנו לבר. כל אחד הזמין לעצמו דרינק וצ׳ייסר. המקום היה מלא אבל לא מפוצץ והצפיפות לא הייתה נוראית כל כך. המוזיקה הייתה מגניבה ובאחלה קצב. היה וייב חזק מאוד באוויר. הדלקתי סיגריה והובלתי מהלך לכיוון הרחבה. ליאור והחברה שלה אמרו שהן הולכות להכין את האם-די ושיפגשו אותנו בהמשך. נכנסנו ארבעתנו ללב הרחבה והתחלנו להניע את הגוף. המעבר התודעתי הזה בין עמידה לריקוד הוא השלב הקשה ביותר במסיבה. אתה עומד, והגוף שלך עוד קפוץ ומתוח, אבל אתה צריך לרקוד, להשתחרר. אז בהתחלה זה מאולץ ונראה רע מהצד, ואתה רק מסתכל מסביב וזה נראה כאילו כל מי שסביבך כאן כבר שעות ובמסיבה של החיים שלו, ואתה נאבק ורוקד ומניף ידיים לאוויר וזז ומדליק עוד סיגריה עד שלרגע אחד אתה לא שם לב ופתאום אתה כאן כבר שעות ובמסיבה

של החיים שלך. המוזיקה התגברה, הקצב עלה ואנחנו היינו בשמיים. היינו

בתוך המוזיקה, המוזיקה הייתה בתוכנו. הלכנו לבר, הרמנו צ׳ייסר, הבאנו דרינק, הרבצנו שורה, עישנו סיגריה וחזרנו לרחבה. ככה במשך שעה נראה לי לפחות, איבדנו תחושת זמן לגמרי. אחרי כמה סיבובים כאלה קלטתי פתאום בזווית העין נצנוץ כחול מתקרב לכיווננו בריקוד. הייתי בשמיים. תפסתי את ידיה וסובבתי אותה וצחקנו והתחבקנו. לא אמרתי כלום כי אף פעם לא הבנתי מה הגברים לוחשים לנשים באוזן בסיטואציות האלה, אבל ידעתי שיש משהו כי תמיד ראיתי אותם אחר כך מתמזמזים ליד השירותים. רקדנו במעגל

118 | עִירוֹנְיָה

ולפתע היא רכנה לעברי ולחשה לי באוזן, "בא לך צ׳ייסר?" אם בא לי צ׳ייסר? איתך? עם האישה הכי יפה בעולם הזה?

במצבי הנוכחי? "יאללה, בואי," אמרתי ותפסתי את ידה בזמן שסללתי לנו

את הדרך בין ההמון המזיע והדביק. נדחפנו בין דבורה סקסית לפיראט ונצמדתי אליה מאחור בזמן שהיא נשענה על הבר והזמינה לנו. הוצאתי שטר והנחתי על הדלפק. היא סובבה את הכתף וחצי מהפנים שלה אליי בחיוך ואמרה, "ג׳נטלמן אתה,

אה, מיסטר בואי?" רגע, מה? היא לא יודעת איך קוראים לי? או שהיא שאלה

את מאי במונית? אולי משם המידע של דניאל? אולי היא אמרה למאי שאמרה לדניאל שאמר לי? טוב, די. בלי לזיין לעצמי את השכל.

הצ׳ייסרים הגיעו והרמנו אותם. היא הסתובבה אליי לגמרי והושיטה לעברי בקבוק מים.

"חשבתי שאסור לערבב," עניתי. "בעיקרון עדיף שלא, אבל פאק איט," היא אמרה, סובבה

את הפקק החוצה, לקחה שלוק והושיטה לעברי בשנית. "תודה, דוקטור, אני אוהב שאת משדרת רוגע רפואי," עניתי וחטפתי את הבקבוק מידה. לקחתי לגימה מספיק גדולה כדי שארגיש משהו אבל לא גדולה מספיק כדי שאצא נטל. היא

כיווצה את גבותיה ודחפה לי את הבקבוק חזרה לפה. "שאני אעשה לך מיקי-מיקי?" היא שאלה. לקחתי עוד לגימה גדולה והחזרתי לה. הזמנתי לנו עוד

סיבוב והצתנו סיגריות. הברמנית חיכתה שאשלם וכשנתתי לה שטר של מאה היא אמרה שזה שישים לכוס. בת אלף

נמרוד סופרין | 119

זונות. איך הם מכניסים לנו ככה? אנשים קטנים, חסרי רחמים. ניסיתי להתעצבן על זה, אבל לא הצלחתי. הכול היה כל כך סבבה. שיעלה גם מאה שקל לג'ין אנד טוניק. על הזין שלי.

מה זה כבר אלף שקל? מה זה כבר כסף? "יאללה, בוא לרחבה. אני מתה לרקוד." הפעם היא סללה לנו את הדרך ולי הייתה הזדמנות לבחון

את גופה המדהים פעם נוספת. היא הייתה כל כך נשית, כל כך בשלה, כל כך רכה ונעימה ויפה ועדינה ועוצמתית ופראית שלא ידעתי כבר מה היא. השכמות שלה בלטו מעט מגבה הרזה, המהודק, ועמוד השדרה שלה היה כל כך ברור שאפשר היה להריץ עליו שורות. היה לה תחת עסיסי כזה אבל לא גדול מדי, כמעט ברזילאי. עורה בהק ונצץ, קצוות השיער נפלו על עורפה באלגנטיות, רגליה בשרניות וקצרות. וואו. כשחזרנו לא ראיתי את רועי ושאלתי את דניאל איפה הוא. הוא ענה שבשירותים ונתן לי פליק על התחת, פליק של "מבסוט עליך, מותק". הלכתי גם אני לשירותים וראיתי שם את דניאל עומד מעל המשתנה, ראשו שמוט אחורה לגמרי, זז קדימה ואחורה ולא משתין.

"אח שלי, איך אתה?" שאלתי ותפסתי בעורפו. "חלום, אחי, חלום."

נעמדתי במשתנה השכנה והשתנתי. "מה איתך?" הוא שאל אחרי שהצליח לשחרר זרם ראשוני. "אני מבסוט, אח. אני מת עליך. בחיי שאני מת עליך." "יא אח, גם אני אותך. באמת," הוא ענה וניער. דפקנו חיבוק קצר מעל המשתנות וחזרנו לרחבה, אבל לא

ראינו את החבורה. הצצתי לכיוון הבר בניסיון לאתר אותם

120 | עִירוֹנְיָה

אבל הם לא היו שם. לפתע רועי תפס אותי ואמר, "בוא, בוא." הוא הוביל אותנו לכיוון היציאה, שם כולם חיכו לנו. דניאל

אמר שיש "אפטר חריף" ברוטשילד ושחייבים ללכת. ליאור והחברה כבר עמדו על הכביש והרימו אצבע למוניות. כשהן תפסו אחת היא קראה לי להצטרף אליהן וצעקה שהנהג אמר שהוא שולח מונית לשאר. שאלתי את מאי אם הם יודעים איזו כתובת לתת לנהג והם אמרו שברור ושאני אעוף כבר. עפתי אליהן למונית. החברה התיישבה מקדימה וליאור ואני מאחורה. היא הניחה את ראשה על כתפי ואני דגדגתי אותה בירכיים. היא צחקה כמו ילדה קטנה ודחפה אותי. הנהג קלט את האווירה והגביר את המוזיקה. בדיוק התנגן השיר של עומר אדם "שני משוגעים". צרחנו אותו בקולי קולות. באמצע השיר והצעקות לחשתי לה שאני ערס, והיא התפוצצה מצחוק, ואני נקרעתי על עצמי ועליה. ואז החברה שלה התחילה לשאוג מצחוק והנהג ישב מבסוט במושב שלו והנהן לעצמו כמו נזכר בימים אחרים. הרגשתי שהדגדוג בירך מיצה את עצמו אז פשוט הנחתי את ידי על הברך שלה. היא שרברבה את ידה בין ידיי וליטפה אותי. נישקתי אותה. בלי לחשוב, בלי להסס,

בלי להתלבט, פשוט נישקתי אותה. המונית עצרה וירדנו כשמייד אחרינו הופיעה המונית השנייה.

החזקנו ידיים בתור וחיבקתי אותה מאחור. הדלקתי סיגריה ודניאל גנב לי אותה מהפה. נכנסנו פנימה. הפעם המקום היה קטן יותר ואפל יותר, אקסלוסיבי משהו. נראה שהשיא עוד לפני המסיבה הזאת ואולי הקדמנו קצת. במצב רגיל היינו מעלים רעיונות כמו לצאת להסתובב קצת ברחוב ואז לחזור

נמרוד סופרין | 121

או ללכת למסיבה אחרת שאומרים שהיא חזקה, אבל לא היינו במצב רגיל אז נכנסנו לרחבה ולעולם משלנו. ליאור לקחה שלוק, אני לקחתי שלוק. רקדנו צמוד. היא הסתובבה כשגבה אליי, העברתי את ידיי לאורך המותניים שלה הלוך ושוב, היא ליטפה אותי, סובבתי אותה אליי, היא הביטה לי בעיניים, הסטתי את השיער מפניה, היא הטביעה חיוך שצף, נישקתי לה את הצוואר, היא עצמה את עיניה, נישקתי לה את השפתיים, היא פתחה את פיה והפגשנו בין הלשונות שלנו. פשוט עמדנו באמצע הרחבה והתנשקנו. בלי ריקוד, בלי בושה. אחרי כמה דקות יצאנו מהבועה שלנו וגילינו שהמסיבה התמלאה לגמרי. לא ראינו אף אחד מהחברים, אבל למי אכפת עכשיו? כולנו

ילדים גדולים. הלכנו לבר והזמנו עוד ג׳ין וטוניק. "אתה יודע מה הכי משגע אותי?" היא שאלה. "מה?" "ששבוע לפני המסיבה כולם כל כך ציניים ומבאסים

ומוציאים לך את החשק לחיות, ופתאום הם כאן, חוגגים כאילו אין מחר."

"זה ברור אבל. הרבה יותר נוח להיות ציני ממתלהב. ציני זה בוגר, זה מבין, זה אחד שעבר דברים ומתלהב, זה ילדותי, זה בוסר, זה אחד שלא חווה כלום," עניתי ולקחתי לגימה, מופתע

מהרצינות שלי. היא הנהנה לעצמה ואחרי כמה שניות אמרה, "טוב, בוא

נעוף מפה. אני מתה לאוויר." כל הזמן היא מתה לדברים זאת. כל דבר שהיא רוצה היא

עושה, והיא חייבת אותו עכשיו. לקחתי את זה כסימן טוב, כי אם היא מתה לשכב איתי אז אנחנו נשכב. היא לא תעצור את

122 | עִירוֹנְיָה

עצמה, היא לא תתאפק, היא לא תשחק משחקים. יצאנו לרחוב שהיה מפוצץ באנשים מחופשים וצהלות וצעקות וצחוק מתגלגל. לא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים וזה גם לא עניין אותי. אחרי כמה דקות היא התיישבה על ספסל בשדרה והציעה שנסיים את הבקבוק ונראה מה בא לנו לעשות. התיישבתי לידה ולגמנו כל אחד עד הטיפה האחרונה. אני הייתי דלוק ומואר ומחושמל ועייף וערני. היא אמרה שבטח כולם עדיין במסיבה אבל היא שמחה שהלכנו ואמרה שבא לה ללכת עד סוף העולם. אמרתי שזה נשמע לי רחוק.

היא שוב התפוצצה מצחוק ואמרה שבא לה שנלך אליי. "זה כבר יעד יותר ריאלי," אמרתי וזינקתי מהספסל. הייתי מאושר, הייתי פתוח. נשמתי באמת. הרגשתי באמת. אני צועד פה עם בת הים הקטנה ברחובות תל אביב, מחזיק לה את היד, היא מחבקת אותי, היא רוצה אותי, אני רוצה אותה, אין משחקים, אין חוקים, אין מפסידים, אין מנצחים. יש רק אותנו בעולם. הכול מושלם. חצינו את השדרה, הלכנו עוד קצת

ועצרנו לקנות סיגריות. "שיט! המפתח אצל רועי!" נזכרתי פתאום. "אוי, אז תחייג אליו," היא אמרה והוסיפה מים וקולה

לחשבון. חייגתי אליו. הוא לא ענה. חייגתי שוב. הוא לא ענה. "טוב, יכול להיות שהיינו כל כך מסטולים שלא נעלנו

בכלל. בואי ננסה," אמרתי. טיפסנו את המדרגות והדלת הייתה פתוחה. האור דלק. "וואו," היא אמרה, "השארנו פה חתיכת בלגן." "לא נורא, זה בלגן של שמחה," עניתי ונכנסנו פנימה.

נמרוד סופרין | 123

החדר שלי היה הפוך לגמרי. בדלים נפלו מהמאפרה, הטלוויזיה דלקה, החלונות היו פתוחים, צלחת עם חצי שורה על השולחן, כוסות ריקות, כל השקית עם הגלימות והחרבות של מאי על המיטה שלי, קערה מלאה במים שפעם היו קרח על הרצפה ועננת עשן מעל כל זה. הסתכלתי באדישות על כל העסק ונראה שגם היא. העפנו את הדברים מהמיטה וצנחנו עליה. היא נשמה בכבדות. נשכבתי על הצד והסתכלתי על היצור היפה הזה ששוכב לי במיטה עכשיו ונושם בכבדות. פתאום קלטתי כמה אני צמא. זינקתי מהמיטה בסערה מההבנה הזאת והבאתי מהמקרר בקבוק מים גדול וקר. שתינו. נשכבתי לידה שוב. לגעת בעור שלה היה כמו לגעת בחשמל חי. הכול עקצץ. הלב שלי דפק כמו משוגע. רכנתי לנשק אותה ואז, ממרחק ענק, שמעתי מישהו מקיא. זה היה נשמע כל כך רחוק שחשבתי שזה אחד השכנים או מישהו מהרחוב למטה. המשכנו להתנשק ואז שמעתי את זה שוב. הרמתי את ראשי כמו כלב ששומע שער נפתח ומייד מזדקרות לו האוזניים. עוד הקאה. קמתי מהמיטה ויצאתי למסדרון. ראיתי את האור בשירותים דלוק וכשהתקרבתי ראיתי את רועי על הרצפה, עם חצי גוף

בתוך האסלה. מיהרתי חזרה לחדר כדי להביא לו מים. "מה, מה קרה?" ליאור שאלה. "רועי פה גמור, מקיא באסלה." "באמת?" היא שאלה וקמה מהמיטה גם היא. "מתי הוא הגיע

בכלל?" הלכנו אליו שנינו וניסינו לדבר איתו, להבין ממנו משהו,

לקבל ממנו סימן שהוא בשליטה לגבי חוסר השליטה הזה. אבל

124 | עִירוֹנְיָה

הוא לא ענה. הוא אפילו לא הקיא. היה לו רק את הרפלקס, ואז ניתזו מפיו מים ורוק. כמה שניות הפסקה ושוב. כמה שניות הפסקה ושוב.

"מסכן אחד," היא לחשה לי. "זה כמו עינוי סיני." "למה הוא לא מקיא וזהו? למה לא יוצא לו כלום?" שאלתי,

מודאג באמת. "כנראה הוא לא אכל כלום היום, או ממש מעט ורוקן את כל

מה שהיה לו כבר. אז עכשיו זה רק מיצי קיבה." הסתכלתי עליה במבט נגעל ונקרענו מצחוק אבל בשקט. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד ליאור, מצד שני רועי. היא באה לפה ושנינו דלוקים ומתים להיכנס למיטה, אבל אני לא יכול להשאיר אותו ככה. למרות שידעתי שמחר הוא יגיד לי שהוא מצטער שהוא הרס לי את הזיון, ואני אגיד לו שהוא צריך להתנצל גם בפני ליאור ולהזמין אותה לחוויה מתקנת. ידעתי גם שאין לי איך לעזור לו עכשיו. אין לו שיער שאני צריך לאסוף, אין לי כדור שאני יכול לתת לו. פשוט אין לי איך לעזור לו. אבל לא יכולתי להשאיר אותו ככה. מצידי לשבת לידו עכשיו שש שעות ולשמוע את הרפלקס שלו, רק

לא להרגיש שיצאתי לא חבר. "טוב, אנחנו בחדר, אחי, אם אתה צריך משהו," אמרתי

לרועי. הוא הנהן עם הראש וחזרנו לחדר. האוויר יצא לגמרי

מהגלגלים. לא יכולנו לחזור לאיפה שהיינו. לא לתנוחות, לא לתחושות, לא לספונטניות, לא לאינטימיות, לא הייתה דרך חזרה. ליאור נשכבה על המיטה ועצמה עיניים. היא מלמלה

שהעולם מסתובב לה.

נמרוד סופרין | 125

יצאתי למרפסת ונשענתי על המעקה. הדלקתי סיגריה. קולות הקיא של רועי לא פסקו, וליאור שכבה מעולפת על המיטה. איזה חוסר אונים. לפני שעה היינו על גג העולם, ידענו הכול כי לא שאלנו כלום, הדרך הייתה סלולה, מוארת,

ועכשיו – עכשיו מה? חצי שעה מאוחר יותר היא התעוררה ולא הפסיקה להתנצל

שהיא נרדמה ככה. היא לא קלטה כמה עייפה היא הייתה. אמרתי לה שהכול בסדר והזמנתי לה מונית. ליוויתי אותה למטה ונפרדנו לשלום. היא יודעת איך קוראים לי?

קפצתי לפיצרייה ברחוב והזמנתי מגש. עליתי למעלה ואמרתי לרועי שכדאי לו לאכול, גם אם הוא מרגיש שהוא לא יכול. הוא רצה להקיא רק מהמחשבה. הרגשתי מזיע ודביק. הורדתי את החולצה ואת הג׳ינס והפעלתי מזגן. על החולצה היו מרוחים צבעי האיפור ונצנצים כחולים. זרקתי אותה על הספה. לקחתי את הפיצה, התיישבתי על הרצפה, נשענתי על הקיר, הסתכלתי על רועי מחופש לפיטר פן ונזכרתי שמישהו פעם אמר, "זה לא משנה אם המצב טוב או רע, הוא ישתנה."