מכל הקרבות, הקרב שבין הצורך להשתין אל מול הרצון להישאר במיטה הוא האבוד ביותר.

איך שנכנסתי למיטה הרגשתי שאני חייב להשתין. תמיד כשזה קורה יש איזה רפלקס שמנסה להשאיר אותי במיטה במחשבה שאשתין כבר בבוקר ושאין מצב שאני יוצא עכשיו ממצב הכניסה לשינה שלי, ועד שמצאתי כבר את התנוחה עם השמיכה בין הרגליים, אין, אין מצב, אבל תמיד אחרי כמה שניות עולה המחשבה שהפיפי הזה יטריד אותי כל הלילה ולא אירדם עד שלא אגאל את עצמי ממנו, אז זינקתי מהמיטה והלכתי להשתין. מסתבר שמכל הקרבות, הקרב בין הצורך להשתין אל מול הרצון להישאר במיטה הוא האבוד ביותר. כשחזרתי, לקחו לי כמה התהפכויות עד שהרגשתי שאני נכנס בשערי גן עדן, שערי ההירדמות, אבל המחשבות לא הפסיקו להגיע. דניאלה. יולי. מתי יבינו בעבודה שאני לא עושה כלום ועובד על כולם? מנצ׳סטר נגד ליברפול. רונאלדו. כמה אנשים אמורים לבוא אליי לראות את המשחק? סעמק, מה אני נחמד כל כך? מה זה אומר להיות כוכב על? איך מגיעים להיות כוכבי על? האם אני אהיה כוכב על? מה יהיה עם הציסטות על הקרקפת שלי? למה אמא לא פשוט קובעת לי תור? היא לא קולטת שהבן שלה מפגר בקטע הזה? אני חייב לטפל בשיניים שלי. לא ראיתי את סבתא הרבה זמן. היא תכניס את הילדים של דוד גדעון בצוואה? הם הרי לא ראו אותה שנים! אני חייב כסף. איזה תשע מיליון. אני מת לסיגריה. מה סיגריה? אני ישן. אני ישן? אני לא ישן. אני ער לאללה. אני גם לא עייף. מה הקטע? אולי זה הגיוני כי אתמול קמתי בשתיים בצהריים אחרי אחת עשרה שעות שינה ואז הייתי ער עוד עשר שעות ועכשיו עשיתי שנ״צ של חמש שעות וזה יוצא שאני יותר ישן מחי אז ברור שאני לא עייף. אני חייב שגרה. חייב להוריד שלושה קילו. חייב להיות כוכב על! נהיה לי קצת חם. החלטתי לעבור לסלון ולנסות לעבוד על הגוף עם קצת מזגן וסיינפלד וחושך על הספה. הפעלתי פרק ואחרי חצי שעה מצאתי את עצמי נקרע מצחוק, אוכל דג בקארי שהזמנתי מוקדם יותר בערב, ומדליק סיגריה. החלטתי ללכת על זה. יאללה כוסאומו, אני ער. אני ער! בא לי לנצל את זה. בא לי לצאת לראות את הזריחה ולצעוד עם אוזניות, לשמוע מוזיקה או פודקאסט, ואז להתקלח וללכת לסופר לקנות ירקות ולעשות לי אחלה ברקפסט ווואלה, לכתוב! בא לי לכתוב. זה הדבר שהכי בא לי. התקדמתי במהירות נחושה אל עבר הכיסא, שהוא הארון שלי בעצם, וצ׳יק צ׳ק עליתי על בגדי ספורט, שמתי נעלי ריצה שקניתי לפני שלוש שנים כששוב חשבתי שזהו, הפעם אני שם סוף לרפיסות, ומאז הם צברו אבק מתחת למיטה, לקחתי גם סיגריה אחת כדי לעשן מול הים לפני הצעידה ויצאתי. האוויר בחוץ היה קריר והרחוב היה שקט. המוסך רק פתח ולאכזבתי הם לא ראו אותי כשיצאתי. תמיד הם רואים אותי בשתיים – שלוש בצהריים, פותח את הדלת לראשונה. איך רציתי שהם יראו שאני עובר תהליך, שאני מתבגר! אבל זה שטויות, אני מתבגר בשבילי, לא בשבילם. נכון? חציתי את הרחוב ועליתי על הדשא של צ׳רלס קלור לכיוון הים. איזה דבר זה. אין תמונה יפה מזו, כשאתה רואה עוד ועוד מהים עם כל צעד. הוצאתי את הטלפון כדי לעשות סטורי אבל במצלמה זה היה נראה מרוחק מדי אז החלטתי לעשות סטורי מקרוב יותר. עברתי את הטיילת וירדתי דרך הסלעים. הדלקתי סיגריה כדי לקחת רגע ואז הרמתי את הטלפון והרגשתי אידיוט. תמיד זה קורה לי כשאני בא לצלם משהו. אני מרגיש אידיוט ושואל את עצמי מה זה החרא הזה, למי הסטורי הזה יזיז משהו? ואז אני עונה לעצמי שאולי איזו מישהי שווה תגיב לי עליו וזה כשלעצמו שווה את זה. אז העלתי את הסטורי. כדי להתקדם הלאה. למה להילחם? קמתי מהסלעים והתחלתי ללכת. הפעלתי פודקאסט שאני אוהב, נושא הפרק היה לב שבור, ואיך שהם התחילו לדבר סגרתי אותו. לא יודע. לא בא לי. וגם אין לי מושג בנושא. נלחצתי קצת מזה שאני לא לחוץ. למה אני לא לחוץ על אהבה? למה אני סבבה עם זה? זה תקין? בא לי שקט מעצמי. בא לי לשמוע אנשים אחרים. תמיד כשאני צועד עם אוזניות אני חי בתוך העולם הפנימי שלי, ואני סובל בו. אני מתבאס על זה שאני לא מצליח לחשוב באופן רציף, והמחשבות שלי משעממות אותי, וכלום לא קורה בראש שלי ואז אני נהיה מבוהל מהמחשבה שמתישהו יעלו עליי, מתישהו מישהו יבין שמדובר בבלוף אחד מהלך ששמו עומרי. עלק חכם. עלק מגניב. עלק ״שרוט״ שמעולם לא היה בזוגיות. ברור שמעולם לא הייתי בזוגיות! אוי ואבוי אם אני אתן למישהי להכיר אותי באמת, אם מישהי תדע כמה מעט עובר לי בראש. כמה אני משעמם. כמה אני עצלן. כמה סיגריות אני מעשן. כמה חסר ביטחון אני. לצאת עם המון בחורות, לשבת איתן על הבר ולדבר על החיים, להזמין בקבוק יין לבן ואת המנות הכי שוות בתפריט, ואז בסיגריה שלפני הקינוח לנשק אותן, את זה אני יודע. אפילו ממש טוב. גם להסביר להן למה אני חושב שזה לא נכון שנמשיך להיות בקשר ובכל זאת להרים להן אני יודע. ואפילו את זה שכל פעם שאני פוסל מישהי זה כי בתוך תוכי אני לא רוצה להגיע למצב הנוראי שבו היא פוסלת אותי, גם את זה אני יודע. ובמה זה עוזר לי? בכל מקרה, השמש כבר עלתה והחום העלה בי חשק לקפוץ למים ולהתרענן, אבל אז מיד חשבתי על איזה חי בסרט אני ואז מיד חשבתי שחאלס עם החרא הזה של לשפוט את עצמי. נהייתי מזוכיסט, בחיי. באותו רגע נזכרתי במשפט של דוסטויבסקי, או של ניטשה, והתחלתי לכעוס על עצמי שאני לא זוכר של מי המשפט, אבל הוא הלך ככה – ״גם מי שבז לעצמו, מעריך את עצמו מאוד על ביזוי עצמי זה.״ נראה לי. אז אולי עצם זה שאני יורד על עצמי גורם לי להעריך את עצמי, בזה שאני יורד על עצמי? שאני כאילו מספיק חכם בשביל לדעת שאני טיפש, וזו השיטה המעוותת של הראש שלי לייצר לי ביטחון? הייתי חייב לחקור את זה עוד קצת. עצרתי בצד, על המעקה שמשקיף על החוף, נכנסתי לגוגל וכתבתי ״בן אדם שיורד על עצמו כל הזמן״ וזה לא מצא כלום, אז כעסתי על עצמי שאפילו לחפש את הבעיה שלי בגוגל אני לא יודע. הוצאתי את האוזניות, הסתכלתי פנימה וראיתי את החורים הפנימיים שלהן מלאות בשעוות אוזניים בצבע דבש צהבהב וגושי כזה, ואת זה, יש בחורה בעולם שצריכה לראות את זה?! אני חייב לחטט למישהו באיירפודס. אלוהים, איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר להתקדם ככה, להתפתח? להכיר מישהי? אין סיכוי שאני היחיד שמרגיש ככה. אין סיכוי שכל האנשים בעולם סבבה עם עצמם. אין סיכוי שלאף אחד אין שעווה באוזניות! די. החלטתי שדי. אני נכנס למוד שיפוטי. אני, עכשיו, במודע, הולך להרגיש טוב על חשבון אחרים. עכשיו אני חושב רק עליהם. מנסה להבין מי בזוגיות, במה כל אחד עובד, מה המשבר שלו. אז הסתכלתי מסביב ונתתי למחשבות לרוץ. מולי עבר זוג זקנים בטרנינג אפור ונעלי ניו באלאנס לבנות. הם אשכרה קמים כל כך מוקדם? מה הכיף בלהיות זקן ואחרי הכל אם לא לישון עד מאוחר בלי ייסורי מצפון? הם לא הבינו את החיים אלה. אחר כך חלפו על פניי שני חברים קירחים, בטח בני ארבעים ומשהו, עם מכנסי טייטס צמודים. איפה הציסטות שלכם?! ואל תסבנו אותי, קבעתם תור לבד או שאמא עזרה לכם? איזה אנשים משעממים. כמה קריקטורות אתם יכולים להיות?! ואז עבר איזה שמנמן מתוק כזה עם הכלב שלו. איי פיל יו מן. כולנו רוצים להרגיש טוב יותר. רציתי לחבק אותו אבל בדיוק חתכה אותי בריצה איזו פצצה לא נורמאלית, יא רבאנן. מה הלוז? היא הייתה רוצה שיתחילו איתה ברחוב כמו פעם או שהיא מפחדת שתצא מבולבלת ומעפנה כי היא לא רגילה לזה? דור של חסרות ביטחון גדל פה! ואז ראיתי איזה זוג חתיכים מוגזמים עם חזה של מייקל פלפס שבטח אין להם אינסטגרם אפילו, וריחמתי על בנות הזוג שבוודאות יש להן, איזה צחוקים מעפנים בטח יש להם. בטח הם יוצאים איתן לדאבל דייטים ב – ״לה שוק״ והם כל כך מבסוטים על עצמם שהם אפילו לא חושבים במושגים האלה. אוף. אני שונא אותם ואני מקנא בהם. תוך כדי ההליכה ומשפט השדה שניהלתי בראש על כל העוברים ושבים, שמתי לב שמשהו השתחרר בי. פתאום הרגשתי טוב יותר. אולי משהו בזה שנתתי את דעתי על כל אחד שעבר מולי, גרם לי להרגיש רלוונטי. ואולי אני בכלל לא מפחד שמישהי תראה את השעווה באוזניות שלי, אלא סתם מרגיש טוב יותר אחרי שאני עוזב מישהי? אז מה אני רוצה? אלוהים, מה אני רוצה?!