הדרך חזרה מסיני

הנסיעה חזרה מסיני הייתה די שקטה. כנראה בגללי. תמיד זה קורה לי, שבדרך חזרה הביתה אני חושב על החיים שלי ועל מה מחכה לי כשאחזור, ואז אני חוטף דיכאון קל. ישבתי עם הראש שעון על זכוכית החלון, מביט בחוסר עניין בנופים שעד אתמול היו הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ונגנב מכמה הכל בראש שלי, עד שנגנבתי מזה שכל שנייה הראש שלי נתקע בחלון כי דניאלה לא יודעת לנהוג ולא מעניין אותה שיש בורות בגודל בלומפילד בדרך. רציתי לצעוק עליה שהיא חסרת רגישות ומטורפת בדעתה ואיך היא לא רואה את הבורות האלה, או את זה שאני בדיכאון קל, אבל ויתרתי. גם ככה הכל בראש שלי. היא הניחה יד רכה על הירך שלי וחיפשה את המבט שלי בעיניים. נתתי לה אותו, ואיך שהם נפגשו הרגשתי את העיניים שלי נרטבות ופותחות את ברז הדמעות, אז מיד הסתי את המבט חזרה להרי המדבר. איזה כיף להם שהם ככה יבשים. היא הגבירה את המוזיקה והוציאה לי סיגריה מהחפיסה. ניסיתי להבין לאיזו מציאות הייתי רוצה לחזור עכשיו, שהייתי מתרגש לקראתה, ואם יש כזאת בכלל או שבסוף כל מציאות משעממת את מי שחי אותה. הדלקתי את הסיגריה שהיא נתנה לי ופתחתי את החלון. קלטתי שהרגל שלי מקפצת, ושאני קצת עצבני. כשאני לחוץ אני עצבני, ואז אני עצבני מזה שאני לחוץ. איך, איך כולם רגועים כל כך? איך לא כל הרגליים בעולם מקפצות? הנסיעה המשיכה בשקט. אני לא הייתי מסוגל לדבר איתה יותר על הנושא הזה, וגם העצות שלה עיצבנו אותי כי הן נגד הרצון השלי, ואני לא יודע להקשיב לעצות שהן נגד הרצון שלי, ולא יכולתי לזייף נושא שיחה אחר, כי זה מה שהעסיק אותי, והיא בטח קלטה את זה והחליטה לא להעיק על האווירה. תמיד הדרך חזור מרגישה קצרה יותר מהדרך הלוך, חוץ מהפעם. הזמן לא עבר. הדרך לא השתנתה. נזכרתי בנסיעות עם אמא ואבא כשהייתי ילד, ואיך הייתי יושב מאחורה צמוד לחלון, בדיוק ככה, בעולם משלי, ומדי פעם משהו מהדברים שהם אמרו נכנס לי לאוזן וזה תמיד היה קשור לנוף או לחברים שהם אמורים לצאת איתם לאכול בערב, ולא היה דבר שיותר שיעמם אותי מנופים ותכניות לערב, אבל רוב הזמן הייתה שתיקה ומוזיקה, ואיך תמיד הרגשתי שאם לא הייתי שם הם היו מדברים על דברים רציניים יותר, אבל אז נזכרתי גם בנסיעות בג׳יפ שהייתי יושב על קצה הספסל האחורי באוטו, עם הראש בין המושבים שלהם, והיו צחוקים מטורפים ביניהם ומוזיקה כיפית ופתאום גם הנופים באמת היו יפים בעיניי, ואז דניאלה הציתה לעצמה גם סיגריה ושאלה אם אני רוצה שנישן אצלי או אצלה היום, ולמרות שרציתי להגיד לה שאני רוצה לישון אצלי ושהיא תישן אצלה, כי למרות שכולם אומרים שכנות ותקשורת הם הדברים הכי חשובים בזוגיות, כשהאמת לא נעימה או מציגה אהבה גדולה, מתחילות בעיות. זה גמר אותי, הציפייה שבן רגע אהפוך מאדם שישן לבד עשרים ושמונה שנה לאדם שלא מסוגל לישון בלעדיה, והבעיה כביכול היא שאני לא אמור לרצות לישון בלעדיה, אבל מה אני אעשה שככה זה? אז מה זה אומר, שאני לא אוהב אותה? שאני לא רוצה אותה? לא, זה רק אומר שבא לי קצת שקט, אבל בגלל שידעתי שהשקט הזה יעלה לי בהרבה רעש, אמרתי לה שלא אכפת לי ושבכל מקרה אני עובד רק בערב למחרת. היא אמרה שמעולה, ושנישן אצלה כי יש לה פגישה עם הפסיכולוגית בבוקר ושאחרי זה היא רצה לעבודה. אמרתי שסבבה וחזרנו לשתוק. כמה רגעים אחר כך היא אמרה שאפשר גם לישון בנפרד אם בא לי לישון בכיף שלי עד מאוחר, ואז נבהלתי קצת, מה, היא לא רוצה לישון איתי? או שהיא קלטה אותי? ואז עצרתי, ממה אני כל כך מבוהל? די, לא חייב לרצות אותה כל הזמן. זה אפילו מסוכן, כי כשאתה מרצה אתה לא מעלים רק את עצמך, אתה מעלים גם אותה. שאתה מרצה אתה עסוק בעצמך. אתה רק רוצה לא לאכזב. כאילו, מה, אני לא סומך על האהבה שלה? על ההבנה שלה? בואנה, זה מוציא אותה קטנה אם אני מרצה אותה! ומה, הייתי רוצה שזה יהיה הפוך? שהיא תגיד לי כן כן כן על כל דבר? מה הטעם? כאילו, זה שאני מסתיר את הרצונות שלי ואת מי שאני, שאת זה, אגב, היא אמורה לאהוב, אז אני גם מצפה ממנה לא להיות היא ולעשות מה שהיא רוצה? וואלה. זה מעפן לרצות. ממש. עם כל התנופה הזאת החלטתי שאני הולך עם הרצונות שלי, לטובת הזוגיות, ואמרתי לה שסבבה, נזרום, נראה כשנחזור. היא ביקשה שאעביר לה את בקבוק המים שהיה מתחת לרגליים שלי ושאלה אם אני רעב. היינו כבר די קרובים לאזור שבו אפשר להרגיש שאנחנו קרובים הביתה, ואמרתי לה שלא כל כך, אבל אפשר לעצור לקפה ושהיא תיקח את הסנדוויץ׳ סלמון שהיא אוהבת מהבית קפה שהיא אוהבת. היא אהבה את ההצעה. חצי שעה מאוחר יותר הגענו לשם ומצאנו חניה צ׳יק צ׳ק. היא הייתה חייבת לשירותים אז היא אמרה לי להתיישב ולשמור לנו שולחן ושהיא תזמין ותבוא. התיישבתי והצתי סיגריה. הנחת רווחה יצאה ממני. סוף סוף הרגשתי בבית. כולה שלושה ימים לא היינו כאן, ורק עכשיו, בבית קפה, בהנחת רווחה הזאת שהתפרצה ממני, הבנתי כמה אוויר זה דרש ממני. דניאלה הגיעה עם מגש כסוף קטן כזה ועליו שתי כוסות קפה והסנדוויץ׳ שלה. כשהיא התיישבה הרגשתי שחזרתי לעצמי, והרגשתי קצת רע על זה ששתקתי והייתי קפיצי וקר כל הדרך. פתאום ראיתי אותה. פתאום אהבתי אותה. לקחתי שלוק מהקפה ונתתי לה נשיקה ארוכה ארוכה בפה. היא חייכה אליי ושילבה את היד שלה בשלי. ״אני מת עליך. מת! את יודעת את זה?״ אמרתי לה. ״אני יודעת,״ היא ענתה, ליטפה לי את הלחי ואז הפרידה את הידיים שלנו והציתה לעצמה גם סיגריה. ״פתאום זה נראה לי מה זה דבילי ללכת לפסיכולוגית מחר, כשכל כך טוב לי עכשיו,״ היא אמרה, ״כאילו, ברור שמחר יחזרו לצוץ כל הדברים שמטרידים אותי, אבל עכשיו, ממש אין לי מה להגיד לה.״ ״מה, אי אפשר לדבר עם פסיכולוגים על דברים טובים?״ שאלתי. ״ברור שאפשר, אבל כאילו כשטוב לך אתה רק רוצה לשתף בזה את כל העולם, לא לנתח למה טוב לך. אתה מבין מה אני אומרת? זה כמו שכשאתה כותב, יותר קשה כשטוב, לא?״ ״ברור. כשטוב זורמים. כלום לא מעניין. אבל תמיד משהו צץ. תמיד. בגלל זה זה טוב שאת הולכת אליה מחר, ומקסימום, תהיה פגישה מעפנה. לא קרה כלום.״ ״נכון,״ היא אמרה ואיפרה, ״תגיד, איך זה שאתה לא הולך לטיפול?״ ״האמת?״ ״נו.״ ״כי זה ברור לי שלא משנה על מה נדבר, זה יגיע לאבא שלי, וכשזה מגיע לאבא שלי אני מרגיש לא אמיתי. אני בקושי זוכר ממנו משהו. אז כאילו, איך אפשר לטפל במשהו אם אני לא זוכר אותו? איך אפשר לגעת בזה, כשאין לי מושג איפה זה? וגם פתאום אני חושב על זה, אז מה, כל דבר קשור לזה? זה כמו שמישהו חוזר בתשובה אז כל דבר פתאום הוא נס. לא יודע. האמת, לא יודע.״ ״כן, אבל אתה יודע שבשביל לטפל בזה אתה לא צריך לזכור רגעים איתו, להפך, אתה צריך לדבר על הרגעים שבלעדיו, על הרגעים שהוא חסר לך בהם.״ ״יכול להיות. כן. לא יודע.״ ״טוב, תחשוב על זה.״