ביקור אצל הפסיכולוג.

אחד הפסיכולוגיים שהייתי אצלו פעם שאל אותי איך זה מרגיש, כל הניתוק הזה. ישבתי מולו וניסיתי להבין איך הוא לא מרגיש את זה? איך הוא לא יודע על מה אני מדבר? ככה זה אצלי, כשאני חולה אני מסתכל על האנשים שסובבים אותי ולא מבין איך הם מרגישים טוב, כשאני באופוריה אני לא מבין איך אני מסוגל להיות בדיכאון. הוא הסתכל עלי כמחכה לתשובה, אז אמרתי לו:"זה לקום בבוקר ולדעת שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, מה שאבחר, אבל לא לדעת מה אני רוצה, מה אני אוהב או מה עושה לי טוב. זה לבכות כי כלום לא שמח ולחייך כי כלום לא עצוב." "מה זאת אומרת?," הוא שאל,"אתה הרי יודע מה אתה אוהב, אתה יודע מה עושה לך טוב, החברים שלך, המשפחה שלך, הכתיבה... דיברנו על זה לפני שבוע, לא?" "זה בדיוק העניין, זה נשכח ממני, זה נעלם ממני, עד שחוזר, ובמרווח הזה נמצאת הבעיה." הוא נשען אחורה בכיסא שלו ונתן הנהון הבנה. זה היה לפני כמעט שנתיים. היום אני יושב בכסא שלי ואין אף אחד ממול, אין אף אחד שיקשיב או שישאל שאלות, לא היום. היום אני מרגיש שהריקנות הפסיקה למלא אותי. הרגש נדף ונזל לי מכל החורים ואיבדתי את כולו, נשארתי יבש ומוכן לסוף. כל מה שנשאר לי זה קצוות של מחשבות על מה קורה איתי ועל מה קורה כאן בעולם, ועל איך לעזאזל השניים האלה אמורים לעבוד ביחד וגם לזה לא מצאתי תשובה. ניסיתי להבין מה אני מרגיש, לתת שמות לרגשות כדי שיהיה לי את מי להאשים, ואז הכנסתי את עצמי עמוק יותר לדיכאון, לחרדות, לריקנות. הפכתי לאדם רגיל, אדם שרגיל לתחושה שכלום לא משנה, שאנחנו פסיק ביקום הענק הזה ואין בתוכי את הכח לקום ולשנות, לא את עצמי ולא את העולם. לפעמים קשה לנו לדעת מתי אנחנו צריכים לשנות דברים בנו כי זה לטובתנו, ומתי אנחנו צריכים להשתנות בשביל האנשים שסובבים אותנו, האלה שבחרנו שיקיפו אותנו, כדי שיהיה להם טוב, שיישארו. ולי, לי לא היה מושג, וזה לא עניין אותי. ניסיתי לצאת מהבית ולברוח, ניסיתי ללכת לאיבוד, הלכתי עירום כדי להיות פגיע יותר, חשוף יותר לעולם. אבל מצאתי את עצמי בורח תמיד למקומות שידעתי איך אצא מהם, שידעתי שאני במבוך ורק נשאר לקחת את הפנייה הנכונה, וזהו, בחוץ יהיה מה שיהיה, יהיה מה שהיה, התמונה נשארה קפואה. נמאס היה לי ללכת לטיפולים, לפסיכולוגים שניסו רק לשנות את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלי כדי שאני אוכל לתפקד בעולם, כדי שאני אוכל ליישר את הקו עם השאר. נמאס היה לי לשמוע אנשים ששואלים אותי אם אני רוצה להתאבד או רק לפגוע בעצמי בגלל שקלטו עלי סימני דיכאון וחרדה, שהרי שני אלה הם הסימנים החזקים ביותר לאהבה לחיים. אנשים חרדים כי הם אוהבים את החיים והם מפחדים לאבד אותם, אנשים בדיכאון כי הם אוהבים את החיים אבל לא מצליחים לחיות אותם. נמאס היה לי לבוא למקומות שבניתי את דמותי בהן ככזה שמקשיבים לו, נמאס היה לי לדבר. נמאס היה לי שאנשים מאוד אוהבים ומעריכים אותי אבל נרתעים ממני. נמאס היה לי להאמין שאהבה היא הדבר הגדול והקדוש ביותר שביכולתנו לגעת בו, אבל היא חמקה כל פעם ששלחתי יד, ששלחתי מבט לעברה. נמאס היה לי לקום בבוקר עם דפיקות בחזה, עם לחץ של מה יהיה. נמאס היה לי ללכת לישון ולהרגיש שהימים עוברים ואני נשאר. נמאס היה לי להיתלות על מחר, בזמן שהיום כל כך קשה. נמאס היה לי לדעת מה נכון בשבילי ולא להצליח לשנות. נמאס היה לי לדעת שאני פוגע באנשים שחשובים לי ולא מצליח לשנות את זה, ובסופו של דבר לחטוף את המכה הכי חזקה. נמאס היה לי לחלום ולא להגשים. נמאס עלי הזמן, נמאס עלי המקום, נמאסו עלי האנשים, נמאסו עלי החיוכים, נמאסו עלי הדיכאונות, נמאסו עלי החוויות, נמאסו עלי המטרות, נמאסו עלי ההזדמנויות, נמאסו עלי המחשבות, נמאסו עלי השאלות, נמאסתי על עצמי. שוב חשבתי על המוות, אבל אז, בדיוק כמו שתום אמר, חשבתי על המשפחה,על החיים, שלמרות הכל, חזקים מהמוות. מסתבר שכמו שבשביל למות צריך איזשהו משהו שיקשר בינך לבינו, בין אם זה אקדח לבין אם מים, ככה גם בחיים, צריך משהו שיקשר אותנו, משהו שיחבר אותנו, ובמקרה שלנו, האנשים, זה אנשים, וכל מה שביניהם. אי אפשר למות לבד כמו שאי אפשר לחיות לבד. וכן, אולי מסע של מיליון קילומטרים מתחיל בצעד אחד, אבל הקושי הוא לא במרחק, הוא בוודאות. הצעד הראשון הוא הוודאות, הוודאות שדברים צריכים להשתנות, הוודאות שצריך לצאת אליו. ויש שאלות של "לאן" ו"מה המטרה" וכדומה, אבל את אלה אגלה בדרך, ככה אני חושב, ככה אני מאמין.