או שנלחמים על האהבה שלנו עד הסוף, או ששמים סוף למלחמות על האהבה שלנו

ישבתי בבית וניתחתי משחק מהליגה הטורקית כשהיא נכנסה לדירה, עשרים ושלוש שעות אחרי שהתראינו בפעם האחרונה ועוד אחרי שאתמול היא הבריזה בפעם הראשונה מארוחת השישי המקודשת אצל ההורים שלי. כן, מקודשת. כרגיל היא השליכה את התיק שלה על הספה והורידה את הנעליים בדרך לשירותים מבלי להגיד לי שלום. לא התרגשתי מהדברים האלה כבר, הייתי אדיש. איתה אפשר רק להיות מופתע כשהיא מתייחסת, לא להתאכזב כשהיא לא. לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שזה לא משנה על מה אתה מסתכל, אלא מה אתה רואה. כלומר שהמציאות לא משתנה, אלא רק איך שאנחנו תופסים אותה. דניאלה תמיד הייתה נכנסת ככה הביתה ואני תמיד הייתי יודע שהיא אוהבת אותי ושאני אוהב אותה ואפילו באיזשהו מקום הזוי שימח אותי שהיא נטולת מניירות ונימוסים לידי. שהיא מרגישה שאני הבית שלה. לאורך השנים הסברתי לעצמי שזאת מהות האהבה - ככל שאתה נותן פחות ככה אתה מרגיש יותר בנוח. אפילו פיתחתי מנגנון כזה שמזלזל בכל התאמצות נשית להראות אהבה. אבל היינו בתקופה רעה, כן. עוד אחת. עוד אחת מהתקופות השותקות, המכונסות, המתוחות האלה שכל מה שאנחנו עושים בהן זה להזדיין. בלי הפסקה. בכל מקום ובכל זמן. התקופות האלה שכל מה שאנחנו עושים וכל מקום שאליו אנחנו הולכים זה כדי לא להיות אחד עם השנייה. בהתחלה היה לנו קל להפיל את זה על דברים אחרים – אם זו תקופת המבחנים שבפתח, אם זו המשכורת הנמוכה שמחייבת אותנו לעבוד שעות נוספות או הדירה הקטנטנה במרכז תל אביב, או אם זה שבין כל הדברים האלה אנחנו גם צריכים ליהנות, לחיות. אבל אני לא האמנתי לנו אפילו לרגע. אני ידעתי שיש פה רעידת אדמה שקטה. אחרי חמש שנים של זוגיות החושים מתכהים, אתה פחות חד, הרדאר שלך פחות מדויק, אבל זה לא קורה כי החושים מתכהים או כי אתה פחות חד או שהרדאר שלך פחות מדויק, זה קורה כי אחרי חמש שנים של זוגיות אתה כבר מורגל לשחרר מכל דבר, לא לעשות עניין, לא להיות ניג׳ס, לא להאכיל סרטים, לא להתעמק, לא לגרד בפצעים. כשהיא יצאה מהשירותים היא שאלה אותי מתי אני מסיים לעבוד. אמרתי לה שעוד חצי שעה וחזרתי למשחק באופוריה. רוב הזמן היא אפילו לא הייתה שמה לב שאני עובד. היא ראתה אותי רואה כדורגל, חושבת לעצמה שזה דבר שאני אוהב, ומציעה לי לרדת לשתות קפה או לבוא לעשן איתה סיגריה במרפסת. עד כדי כך היא לא הייתה מחוברת. היא מעולם לא שאלה אותי אם אני עובד היום, אם יש לי תכניות לאחרי העבודה ובטח שלא מתי אני מסיים(זה היה הקסם שלה בהתחלה, והאמת, שגם בסוף). בהתחלה התרגשתי. חשבתי לעצמי שאולי היא רוצה להציע שנעשה משהו אחרי העבודה, שנצא לדרינק או שנזמין אוכל ונתפנק מול איזה סרט טוב. שמחתי שסוף סוף היא מביעה עניין, יוזמת, נכונה! עניתי לה שעוד חצי שעה וחזרתי למשחק. ואז התחלתי לאכול סרטים. הבנתי שיש פה משהו גדול – או שהיא רוצה להילחם על האהבה שלנו עד הסוף, או שהיא רוצה לשים סוף למלחמות על האהבה שלנו. אחרי כמה דקות המשחק נגמר. כיביתי את המחשב וקמתי מהכיסא. היא אמרה שהיא יוצאת למרפסת ושאבוא איתה כי היא רוצה לדבר. אמרתי לה שבסדר, ששנייה אני הולך לשירותים ובא. סגרתי אחרי את הדלת ושאלתי את עצמי מה אני רוצה שיקרה בכלל? הרי מדובר בהחלטה גורלית, החלטה שתשנה את החיים שלי. זה או שמהשיחה הזאת אנחנו יוצאים מחוזקים לעולם ומחליטים שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח או שזהו, אנחנו נפרדים. ואשכרה לא היה לי מושג(אבל מושג גדול היה שכן תצא הבשורה בוודאות). לא הייתה לי העדפה למה היא תאמר. יכולתי לראות את הטוב שבלהישאר ביחד באותה מידה שיכולתי לראות את ההקלה שבלהיפרד. כל מה שעניין אותי זה שהיא תהיה שלמה עם מה שהיא תחליט. כי כשאתה אוהב מישהי באמת אתה לאו דווקא רוצה להיות איתה בכל מחיר, אלא רוצה שיהיה לה טוב בכל מחיר. אכפת לך ממנה. על עצמי לא חשבתי. אני כבר אתגבר. אני אהיה בסדר.